And now to something… completely absurd

"אחרי אין ספור עיכובים ומחלוקות, אישרה היום (ג') הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים את הקמת מוזיאון הסובלנות בסמוך לגן העצמאות שבמרכז ירושלים. היוזמה להקים את המוזיאון, מטעם "מרכז ויזנטל", הביאה בעבר לביקורת רבה הן בשל גודלו המתוכנן והן בשל הכוונה למקם אותו על שטח של בית קברות מוסלמי… באוקטובר 2008 קבע בית המשפט כי אין מניעה להמשיך בבנייה, ומיד לאחר מכן החל פינוי הקברים והשרידים המוסלמיים מן המקום."

"יאיר גבאי שהוביל את ההחלטה לאשר את הקמת המוזיאון בוועדה המחוזית, אמר ל-ynet כי הוא "שמח על הזכות" שנפלה בחלקו. "עלינו לדאוג שהמוזיאון הזה יתמודד עם חוסר הסובלנות ומסע ההשמצות והשקרים שמפיצים שונאי ישראל, ובראשם השייח ראאד סלאח", אמר.

גבאי, המשמש גם כיו"ר הוועדה להנצחת זכרם של נרצחי פעולות טרור בעיריית ירושלים, אמר כי פנה למרכז שמעון ויזנטל בבקשה להקדיש חלק מהמוזיאון להנצחת קורבנות הטרור. "פניתי על מנת שינציחו את פעולות הטרור הנפשעות שהתחוללו בירושלים על ידי מי שמונעים מחוסר סובלנות ומשנאת ישראל. אין לי ספק שכל מי שיבקר במוזיאון הזה יגלה סובלנות רבה יותר לצרכים הביטחוניים והלאומיים של תושבי ישראל", הסביר."

מצד אחד ראאד סלאח ומצד שני יאיר גבאי.

זה כמובן לא מקרה אחד – זו השיטה. היש מניעה לבנות "מוזיאון סובלנות" תוך שיח עם כל הצדדים הרלוונטיים? יש סיבה לעשות את זה בצורה חד-צדדית, אגרסיבית ודרך בתי משפט? מוזיאון סובלנות… בהצלחה.

עריכה: יש לציין שאיני מאשים באופן חד-צדדי את היזמים או את העירייה בהתגלגלות העניינים. עיון בפסק-הדין מ-2008 הראה שהללו, מרכז שמעון ויזנטל וחברה שהקים לצורך העניין, עשו מאמצים גדולים להגיע לפשרה עם ה"ווקף" – הסמכות הדתית המוסלמית האחראית לבית הקברות הזה, ולשטחים דומים אחרים – ונראה שדווקא ה"ווקף" סירב להתפשר או להתגמש בכל צורה שהיא. בינתיים, כמובן, זרמו עוד מים בירדן (1) (2), ושתי השאלות הגדולות שנשארו עוד מההתחלה (ויש לומר – לא שתי השאלות הגדולות היחידות בעניין) הן אלה: א) מי לכל הרוחות צריך "מוזיאון סובלנות" בירושלים? מה הטעם בזה, ומה לכל הרוחות יראו שם, וכיצד כשהסכסוך הערבי-ישראלי בעיצומו? ב) ואם כבר מוזיאון כזה – חסרים בירושלים מקומות למוזיאון גרנדיוזי חוץ מבית הקברות "ממילא"? הללו מחזירים אותנו לאותו המקום של הכוחנות, החד-צדדיות, ה"דיבורים לפני מעשים" (או במקרה הזה – יחסי-ציבור טובים לפני מעשים מועילים) שמאפיינים את החברה הישראלית (אך לא בהכרח רק אותה) בסוגיה הזו ובסוגיות רבות אחרות שמתייחסות למיעוטים, ומצד שני את הכוחנות והגישה הבלתי-מתפשרת של מוסדות פוליטיים מוסלמיים בארצנו.

הערות שלאחר השריפה

1. כביש בית-אורן – עתלית (כביש 721) הוא כביש הררי טיפוסי: צר, מתפתל ומשקיף על נוף מרהיב. לאורך מרביתו של הכביש ישנו רק נתיב אחד לכל כיוון, ללא שוליים, עם חומת בטון בגובה 40 ס"מ שמצדה השני תהום. קשה לנהוג בו ברכב פרטי (אלא אם נשארים סביב 50 קמ"ש), ואוטובוס בכלל לא צריך לעלות עליו. אחד הדברים שאני לא מצליח להבין בשום אופן (פרט לשרשרת לגמרי-לגמרי לא ברורה של טעויות) הוא מדוע עלה על הכביש הזה אוטובוס עמוס בצוערי שירות בתי-הסוהר, כשמסביב משתוללת שריפה. אם אתה נכנס לכביש הזה במצב כזה, זו מלכודת מוות שלא צריך אפילו לחזות מראש. זה נתון. אי-אפשר להימלט שם במהירות, ודאי לא באוטובוס, אי-אפשר לעשות בו סיבובי פרסה אלא בכמה חניונים קבועים ובצומת אחת או שתיים. אם אתה נכנסה לשם ברכב כזה בתנאים פחות מאופטימליים, מצבך גרוע מאוד.
   אני לא מסוגל להבין מה הם עשו שם, בעלייה או בירידה (הצילומים מראים שהיו בירידה מכלא דמון לצומת עתלית). אני מאמין שהיו חלופות, ואם לא היו – אולי מוטב אפילו להישאר בכלא, על חומותיו הגבוהות וחסינות-האש, ולחכות. אולי עדיף להישאר באמצע השדה – שדה גדול, חף מצמחייה, שבסמוך לכלא – ולחכות. איך הדבר הזה קרה – לי לא ברור. עדיף חילוץ באמצעות מסוקים על-פני ירידה לכביש הזה בתנאים האלה. ואיך לא חשבו על זה קודם לאסון.
2. ועדת החקירה שתקום בעקבות האסון הזה ודאי תרצה לבדוק איך התדרדר מצב שירותי הכבאות ומדוע לא יושמו החלטות קודמות בנושא. זו כמובן התקדמות על-פני ועדה שפשוט תבדוק "מה קרה" ו"מה צריך לעשות", אבל מה שבאמת צריך להקים זו ועדה שתבדוק מדוע, באופן שיטתי, לא מיישמים במדינת ישראל המלצות של ועדות חקירה, דו"חות מבקר והחלטות ממשלה. אולי זה עוד אינדקטור לזה שצריך שינוי משטרי, אולי זה פשוט מראה שצריך להחליף את האנשים, או להחליף את העם עצמו.
3. עד יום חמישי האחרון לא ידעתי שבמדינת ישראל אין פיקוד עליון לשירותי הכבאות (על-אף שמם – "איגודי ערים לכבאות"). עד יום חמישי האחרון לא ידעתי שכבר לפני תשע או עשר שנים חיל-האוויר החליט להפסיק לכבות שריפות – עוד לפני עשר שנים, כשהייתה שריפה גדולה ופינו את השכונה כולה, טסו מעלינו מסוקי יסעור עם מכלי מים. עד יום חמישי האחרון לא ידעתי שבמדינת ישראל, על 25,000 הקילומטרים הרבועים שלה ושבעה-מליון אזרחיה, יש רק 1,500 כבאים. לא ידעתי את זה, אבל הרבה אנשים אחרים ידעו – ודאי כל חברי הכנסת והממשלה – ולא ברור לי איך יכול אדם שעיניו בראשו שלא להשתגע כשהוא שומע שבמדינת ישראל אין פיקוד עליון לכבאות. שיש רק 1,500 כבאים בכל הארץ, ולמרות שזו השריפה הגדולה השלישית בכרמל בעשר השנים האחרונות, וידוע שאין לכבאים כאן איך להתמודד עם כאלה מהקרקע, אין בארץ מערך לכיבוי שריפות אווירי. איך יכול אדם שעיניו בראשו לשמוע ולא להשתגע.
4. דו"חות מבקר המדינה, דו"ח ועדת בדיקה ממשלתית (כמדומני זו הייתה הגדרתה), שביתה של כבאים – לציוד, לא משכורות! – ורפורמה שהומלצה ב-1998 ואושרה ב-2008 הייתה תקועה עוד שנתיים. למה? משרד האוצר דרש שהכבאים שיסופחו לרשות הכיבוי החדשה לא יתאגדו באופן מקצועי, וההסתדרות התעקשה לאגד ולייצג אותם (כך לפי "Ynet"). ובדיון בממשלה לפני שנה – שר האוצר שטייניץ מסרב להעלות את תקציב שירותי הכיבוי. למה? כי הוא רוצה שהם יעשו "רפורמה מבנית" לפני כן (כך לפי "TheMarker"). רפורמה מבנית? ב-1,500 כבאים? והוא לא הציע אותה. "כל הכסף יוצא על משכורות ולא נשאר כסף לציוד" – ואף אחד לא חשב לתקצב ציוד חדש, ורק ציוד חדש, ולדבר על המשכורות אחר-כך? שלפחות יהיו טובים כלים לכבות בהם שריפות? ו-15,000 ש"ח לחודש בממוצע זה לא משהו שצריך לקצץ למי שמסכן חייו במוות איום ונורא למען אחרים ורכושם. יגידו ש"נערי האוצר ניצחו שוב"; מה שבטוח – זה סדר עדיפויות לקוי.
   אמר צבי זרחיה ב-"TheMarker" היום שאלי ישי טוען שפעל הרבה לתקצוב שירותי הכיבוי (שבאחריותו כשר הפנים, יש להזכיר), והביא עוד 100 מיליון ש"ח שהיו צריכים (מתוך 500 מיליון, יש לציין. השאר לא אושרו) – וזה נכון, אבל על האברכים הוא איים שיפרוש מהממשלה. על הכבאים לא.
   ואיה הוא המזל"ט שיעקוב אחר שריפות ביערות הכרמל. סדר-עדיפויות לקוי.

וכמה הערות קטנות יותר:

1. השיטה לפיה השטח מחולק לגזרות אד-הוק והכוח הגדול ביותר בכל שטח לוקח את הפיקוד (כך הבנתי שהדברים עבדו מהתקשורת) היא שיטה שעל-פניה נראית הגיונית למצבי אסון לא-צפויים. זו לא השיטה שצריכה להתקיים, כנראה, במצב חזוי, שצפוי שיקרה בשלב כלשהו, ושצריך להכין לקראתו תוכניות מגירה. המעשה שעשו נצ"מ אהובה תומר ופקודיה – נסעו לכיוון אוטובוס הצוערים הבוער לעזור להצילם – הוא הירואי מאוד, מעורר כבוד והערכה, אבל גם מטומטם מאוד. אולי נובע גם מחוסר הבנה של האש (ואיני מתיימר בשום צורה להבין אותה יותר טוב). צריך יכולת לומר "זו שריפה? אז הכבאים מקבלים פיקוד. אנחנו סוגרים את הכביש הזה, ולא את מפקדת מחוז חיפה במשטרה, ולא אתה אלוף פיקוד צפון, תעברו פה. סגור עד להודעה חדשה."
2. לחמומי ההפרטה יש עוד הוכחה שזה לא תמיד נכון. עם סירוב חיל-האוויר לכבות שריפות מהאוויר עבר התפקיד הזה לחברת הריסוס המסחרית "כים-ניר". זו נכשלה באופן מרהיב, מכל-מיני סיבות שחלקן תלויות בה וחלקן לא, וכולן כרוכות בצרות-אופק מדהימה. חברה אחרת נשכרה, כמדומני על-ידי חיל-האוויר, והפעילה גם היא כמה כלי טיס. כך או כך, הפרטת השירות החיוני הזה נכשלה, השוק לא נענה לאתגר, המדינה נשארה חסרת יכולת כיבוי אווירי רצינית, הבירוקרטיה חגגה, והנה אנחנו. היערות בערו.
3. והחום כזה שקילף את הפח משלד של אוטובוס. בחיי לא ראיתי אש-פרא כזו.
4. ואי-אפשר שלא להזכיר את משרד הבריאות, שרק היום בבוקר – אחרי שלושה ימים של שימוש בחומר ואחרי 14-15 מאושפזים – נזכר לפרסם שחומר מסוים שמשמש בכיבוי השריפה רעיל, ושהתושבים מתבקשים לסגור את החלונות. יופי.
5. כישראלי אני מרגיש מבוכה. מבוכה שישראל, על כל יכולותיה ותהילתה, ששלחה סיוע לתורכיה, יוון, האיטי, אינדונזיה ומי-לא, לא מסוגלת להתמודד עם השריפה הזו, שהתחילה כשריפה קטנה (באופן יחסי לשריפות חורש) ונגמרה כשריפה בינונית. שככה הדברים נגמרים, באופן חלמאי לגמרי, ואגב – באמת כמו בחלם, שסופה, לפי אחד הסיפורים, הוא שהתושבים שרפו את העיירה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1202232.html

http://www.ynet.co.il/PicServer2/24012010/2901459/ISRAEL-FIRE_JER121658593_wa.jpg

גזענות (חרדית) בוטה ודוחה

אין לי אלא להביע שאט-נפש באופן ברור וחד-משמעי כנגד הביטוי הדוחה (1) לגזענות בוטה ודוחה מהצד הימני והחרדי, כנגד מצעד הגאווה שייערך מחר בירושלים. טוב עשתה המשטרה שמנעה את הביטוי הדוחה – אין מילה אחרת לזה – הזה, שברוב הגועל ושאט-הנפש שהוא מעורר רק מבליט את אי-הלגיטימיות של עמדת הצד השני כאן.

עמדות סותרות מקובלות בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, אבל יש גבול. שם הגבול.

מכתב לועידת מרצ

(נשלח לחברי ועידת מרצ בעלי כתובת דוא"ל רשומה בתאריך 11.6.10)

חברי וחברות ועידה,

זו הכותרת שתתעוררו אליה באחד מן הימים הקרובים אם לא תתעוררו. מרצ ממשיכה לצלוע אל מותה, וכל שועידת מרצ עושה הוא להציע לה קב שבור.
ביום ראשון האחרון שוב שימשה הועידה חותמת גומי לראשי המפלגה, שוב אישרה אוטומטית הצעה שעלתה ללא דיון מספק ושוב ויתרה על סמכותה לביקורת על מוסדות המפלגה. להזכירנו: הועידה האחרונה הוקדשה לשינויי חוקה ותקנון. לאחר כמה הצבעות על שינויים כאלה הועלתה הצעה על-ידי יושב-הראש להקים ועדה שתשקול את השינויים המוצעים ותחזיר תשובה מפורטת תוך שלושה חודשים. ההצעה הועברה, וכך דחתה מיידית כל שינוי מוצע ואיפשרה את תחילתו המוקדמת של "הדיון המדיני". מה שקיבלנו הוא כזה:

• כל השינויים, דחופים יותר ודחופים פחות, נדחו באופן מיידי.
• במקום לאפשר לועידה לדון בשינויים שהוצעו, הועבר הדיון לפורום מצומצם – ועדה.
• ועדה, דינה במפלגה כדינה בישראל – תגיש דו"ח, וזה יעלה אבק היכנשהו, וכלל לא מובטח שיבוצעו בעקבותיה שינויים של-ממש.
• התחלה מוקדמת של הדיון המדיני, שמרתק ככל שיהיה לא עושה דבר לשינוי מצבה הפנימי או החיצוני של המפלגה, או של החברה בישראל.

עולה השאלה: הייתה סיבה של ממש לדחות את הדיון בהצעות ולהעביר את הנושא לועדה? הרווחנו מזה דבר פרט להקדמת "הדיון המדיני"? היה טעם כלשהו לעשות זאת?

התנהלות הועידה והמפלגה בשנים האחרונות נוטה להעדיף שינויים מתוקשרים, בומבסטיים וחסרי תועלת של ממש (למשל יצירת "מרצ-יחד" ו"התנועה החדשה-מרצ"), תוך המנעות משינויים פנימיים ושינויי מצע שיש להם משמעות מעשית. זו התנהלות שמובילה מזה שנים לכישלון, אך הועידה לא מתעוררת וכולם ממשיכים בשלהם, כחותמת גומי פלגמטית ומנותקת שרגליה בבוץ וראשה העיוור בעננים. אתה או את שקוראים זאת – אולי אינכם מסכימים איתי, אך שאלו את עצמכם: האם הצבעתי בעד "מרצ-יחד"? האם הצבעתי בעד "התנועה-החדשה"? לאן חשבתי שזה יוביל? לאן זה הוביל בפועל? יכול להיות שטעיתי בבחירות האלה? וכשהצבעתי לפני כמה חודשים על דחיית הבחירות הפנימיות – מה בדיוק חשבתי שייקרה, ומה קרה בסופו של דבר? משהו השתנה במפלגה? מעמדה בחברה הישראלית שוקם איכשהו? ואם טעיתי באלה – אולי כדאי סוף-סוף להחליף כיוון?

יש מי שהבינו את זה כבר, אבל נואשו מנסיונות לשנות את ההתנהלות של המפלגה פנימה. יש כבר פעילים בולטים במפלגה, ביניהם נושאי תפקידים, שהעדיפו לא לחדש את התפקדותם במפלגה, וחלקם אף התפקדו לתנועות אחרות. כן, נושאי תפקידים במפלגה כבר לא מאמינים שתקום מהקרשים. לועידה הייתה הזדמנות לשנות כיוון, להראות שהסיפור של מרצ עוד לא נגמר, אבל במקום זה? דחו את השינויים למועד בלתי-ידוע, אישרו שוב הצעה לא מועילה (בלשון המעטה) של יושב-הראש, והמשיכו עם ראשם בעננים כאילו הספינה לא טובעת כבר עכשיו. ושוב אני שואל – מה קיבלנו מ"מרצ-יחד"? מה קיבלנו מ"התנועה החדשה" (פרט לניצן הורוביץ, כמובן)? מה קיבלנו מדחיית הבחירות הפנימיות? ולמה לועידה של מפלגה קורסת להעביר את שארית סמכויותיה לועדה ממונה, להנהלה כושלת-משהו, למזכירות שהתנהלה עד השנה בלי תוכנית עבודה מסודרת – מאיפה האמון הזה במוסדות המפלגה שאתם מוכנים לוותר עבורו על סמכויותיכם האחרונות? איפה הביקורת? ועולה השאלה – כשהמפלגה ה"נאורה" מתנהלת ככה, יש סיבה שמישהו בתוכה יתלונן על איך שהמדינה מתנהלת? יש למישהו בועידה זכות לומר "אנו מאירים את הדרך" וגו' כשהמפלגה עצמה מתנהלת לא פחות גרוע מהמדינה שהיא מתיימרת לשנות?

לא בפעם הראשונה אני קורא לחשבון נפש. תתעוררו. פעילים בולטים כבר עוזבים את המפלגה, הציבור מזמן נטש אותה. המפלגה מתאבדת-פוליטית, ואתם – מי שהצביעו "בעד" שוב ושוב ושוב – אחראים.

מורג שינולד
חבר ועידה

ההשתלטות על המשט לעזה

English translation follows (added 19:15)

בימים האחרונים אני מתוסכל ומיואש יותר מדי מכדי לפרוס כאן, שוב, את כל מחשבותי בנושא. אצייד אתכם בכמה לינקים לשימושכם:

http://www.youtube.com/user/idfnadesk#p/a/u/1/gYjkLUcbJWo
http://www.mako.co.il/news-military/security/Article-a30b79c7f2ee821004.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1575680455
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3896733,00.html
http://www.youtube.com/user/idfnadesk#p/a/u/0/bU12KW-XyZE
http://www.youtube.com/user/idfnadesk#p/a/u/2/qKOmLP4yHb4
http://en.wikipedia.org/wiki/File:Weapons_on_Marmaris.jpg
http://www.ynet.co.il/PicServer2/24012010/2587943/1_wa.jpg
http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3897667,00.html
http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3898109,00.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3903641,00.html
http://www.youtube.com/watch?v=wSYjuDEZw1w

לגבי חוק בינלאומי:
איני מומחה לנושא, ובכל-זאת: ה-Convention on the High Seas שנחתמה ב-1958 ונכנסה לתוקף ב-1962, עליה חתומה גם ישראל, מאפשרת בס' 22 השתלטות של כוח צבאי על ספינת סוחר זרה רק במקרים של פיראטיות, סחר עבדים, או במקרה שהספינה שטה תחת דגל זר אך שייכת למדינה אליה שייך הכוח הצבאי. ללא ספק, האמנה הזו לא מעודכנת ולא מאפשרת התמודדות הולמת עם שלל האיומים הנוספים שצצו בדורנו (לצערנו).
ה-San Remo Manual on International Law Applicable to Armed Conflicts at Sea מ-1994, למרות שאינו מסמך מחייב, הוא הרבה יותר עדכני מהאמנה הנ"ל ובו גם נעשה שימוש להצדקת הפעולה על-ידי הממשלה. רלוונטיים לענייננו הם חלק 3, ס' 5, פסקה 67 (ספינות סוחר נייטרליות); חלק 4, ס' 2 (מצור); וחלק 5, ס' 6, פסקה 146 (תפיסת ספינות סוחר מחוץ למים נייטרליים).
חוץ מזה אפשר, כמובן, להזכיר שגלעד שליט מוחזק כבר ארבע שנים בניגוד לס' 69-72 (קשר עם החוץ – דואר וחבילות מהמשפחה), ס' 81 (קשר עם ארגוני סיוע – הצלב האדום ואחרים) ופחות או יותר כל שאר הסעיפים שנוגעים לזכויות, דרגה, כבוד, טיפול רפואי, חופש אינטלקטואלי ועוד ועוד באמנת ג'נבה השלישית. אפשר גם להזכיר שחמאס תוקף ברקטות אוכלוסיה אזרחית ובתי חולים בניגוד לחלק 1, ס' 3 פסקה 1 של אמנת ג'נבה הרביעית, וחלק 2, ס' 18 שלה בהתאם. למה להזכיר את זה? כי זו צביעות להיטפל רק אלינו עם הסיסמה "חוק בינלאומי" אבל להתעלם באופן שיטתי מכל מה שקורה בצד השני.
אפשר גם להזכיר שכל אלה שבאים ומתלוננים באים ומתלוננים עם מנטליות דמוקרטית, מערבית ומודרנית. מנטליות נהדרת, אבל זו לא השכונה שאנחנו חיים בה. בשכונה שאנחנו חיים בה לאף אחד לא אכפת מדמוקרטיה או מחוק בינלאומי – מצרים מתעללת באסירים, סוריה רצחה את רה"מ לבנון, סעודיה מלקה נואפים, לבנון מחזיקה צבא לאומי ומיליציה מפלגתית טרוריסטית, חצי מהמדינות באזור מחסלות את האופוזיציה באופן אלים (ושוב לא נזכיר את חמאס) ואף אחד לא אוהב נשים, הומואים או כופרים. לבוא לשכונה הזו עם מנטליות אירופאית, דמוקרטית, מערבית ו"נאורה" זו צביעות. לאף אחד כאן לא אכפת מהחוק הבינלאומי (למעשה גם לאף אחד אחר בעולם לא אכפת מדי מהחוק הבינלאומי כשזה נוגע לפעילות ביטחונית שוטפת), לאף אחד כאן לא אכפת מהזכויות של כל אחד אחר או ממלחמה "מתורבתת". עם כל הרצון הטוב והעובדה שאנחנו דמוקרטיה וחלקנו שואפים לתרבות טובה יותר כאן, לבוא אלינו בתלונות כאלה שוב ושוב ושוב זו צביעות. אפשר להזכיר, לא חייבים.

וזה מבלי להיכנס בכלל למה שאני חושב על כל הפרשה הזו.

In the past few days I've been too frustrated and in despair to unfurl here, again, all of my thoughts on the subject. I'll supply you with several links that you might find useful:

[links above]

As for international law:
I'm no expert on the subject, and still: The Convention on the High Seas (signed 1958, entered into force 1962), signed also by Israel, allows in article 22 boarding of a merchant vessel by a military force only in cases of piracy, slave trade, or in case the ship sails under a different flag but it is known it belongs to the boarding force's country. The convention is clearly outdated and does not allow proper handling of the scores of new threats that arose, sadly, in our generation.
The San Remo Manual on International Law Applicable to Armed Conflicts at Sea from 1994, though not legally binding, is much more up to date than said convention, and is used to justify the action by the government. Relevant to this matter are Part III, Section V, Par. 67 (regarding neutral merchant vessels); Part IV, Section II (Blockade) and Part V, Section VI, Par. 146 (regarding neutral merchant vessels outside of neutral waters).

Apart from that you may, of course, mention that Gilad Shalit is being held for four years now in violation of articles 69-72 (regarding relations with the exterior, including mail and correspondence), article 81 (regarding communication with the Red Cross and other aid organizations), and pretty much every other article in the third Geneva Convention dealing with rights, rank, dignity, medical attention, intellectual freedom and so on of prisoners of war. You may also mention that Hammas (ruler of the Gaza Strip since before the blockade) is using rockets to attack civilian population, as well as hospitals, in violation of article 3, par. 1 and article 18 of the fourth Geneva Convention. Why mention it? Because it's pure hypocrisy to fixate on us with the slogan "International Law" but systematically ignore everything that happens on the other side.

You may also mention that all those who come and complain, do so with a modern, western, democratic mentality. It's a great mentality, but this isn't the neighbourhood we live in. In this neighbourhood no one cares for democracy or "international law" – Egypt abuses prisoners, Syria assassinated Lebanon's PM, Saudi Arabia whips adulterers, half of the countries violently dispose of opposition (and again we won't mention Hammas) and no one really likes women, gays or heretics. To come to this neighbourhood with a European, democartic, western, "enlightened" mentality is hypocritic. Here no one cares for the "international law" (in reality no one else in the world really cares for it when it comes to certain kinds of military action), no one cares for the rights of anyone else or for "civilised" war. With the best of intentions, and while considering the fact that we are a democracy and some us do strive for a better culture all around, to criticize us on this subject again and again and again, and us alone, is again pure hypocrisy.
You may mention that, but you don't have to.

And that's without even going to what I really think of this whole affair.

חברי-הכנסת מטעם המפלגות הערביות בישראל

השתעשעתי קצרות במחשבה לשלוח מכתב לחברי הכנסת מטעם בל"ד ורע"מ-תע"ל, אלא שהגעתי למסקנה שאין לזה פואנטה.

הרשו לי לציין את הידוע לכולם: חברי הכנסת של המפלגות הערביות הם כמעט חסרי תועלת. ככל שזה נוגע לייצוג הציבור הערבי בישראל, הם מועילים כמו קרפדה דרוסה לבוא הגשם. הם פוליטיקאים זולים, שממוקדים בצדקתם (ואולי בעקיפין ביוקרתם, אך זה איני יודע) יותר מבתפקיד שהם אמורים למלא והמטרה שהם אמורים להגיע אליה. הציבור הלא-ערבי המתון-משהו מרגיש שהם אנטי-ישראלים, הימני – שהם בוגדים, השמאלני – שפשוט אכפת להם הרבה יותר מהפלשתינאים מאשר מהערבים הישראלים. בהחלט נראה שאכפת להם יותר מהפלשתינאים, והם ביום-יום ממוקדים יותר בלהיות "פלשתינאים" בכנסת מאשר "ערבים ישראלים" או "נציגי הציבור הערבי-ישראלי".

לו שלחתי את המכתב הייתי פותח בהסתייגות – איני ערבי, איני מוסלמי, נוצרי או דרוזי, ואיני בקיא בפוליטיקה הערבית בישראל. עם זה הייתי כותב שאני מכיר את הדילמה בין הבלטת הזהות ה'ייחודית' שלך (במקרה שלהם זה ממש כך) לבין הטמעות בחברה הכללית, משום שזו אותה הדילמה הנדונה בקהילה ההומו-לסבית-טרנס-ושות', שאני חלק ממנה. לו שלחתי את המכתב הייתי כותב שבין הגישה של מרטין לותר קינג לבין הגישה של מלקולם אקס, אני תומך בגישה של מרטין לותר קינג. הייתי כותב שהם מפגינים את גישתו של מלקולם אקס, ושזו, כאן, רק גורמת להם ולציבור הערבי כולו נזק. הייתי מציין שאיני בא להטיף להם על דיעותיהם, אלא לתהות על תוצאות מעשיהם. הייתי מזכיר במכתבי את ארי שביט, שכתב "תפקידו של מדינאי אינו לומר אמת. תפקידו הוא להבין את מערכת הכוחות שבתוכה הוא פועל ולגרום לכך שהכוחות הללו יפעלו לטובתו ולא נגדו" (ארי שביט, "לצאת מן הבונקר", הארץ 4.06.09), וטוען במכתבי אליהם שעליהם לבחון עצמם בראש ובראשונה במימד התוצאה. הייתי מזכיר שכשזה נוגע לשיפור חייו של הציבור הערבי, לתיקון האפליה, שיפור מצבו הכלכלי והחברתי של הציבור הערבי ובכלל – תיקון החברה בישראל – הם כישלון מוחלט. הייתי כותב שאני מבין את הצורך שלהם, אף כציבור, להיות חלק מהחברה הערבית הכללית, להיפגש ולקשור קשרים עם ערבים (ואחרים) משאר מדינות ערב, שזה מובן ומקובל. הייתי שואל למה הם עושים זאת דווקא עם סוריה, לבנון ולוב – הקיצוניות במדינות, בלעדי איראן. איזו תועלת יש לציבור הערבי בישראל מפגישתם עם מועמר קדאפי? והיכן מדינות המפרץ? היכן המדינות הידידותיות לנו? הייתי שואל מדוע בפגישותיהם בחו"ל הם טורחים להיפגש שוב ושוב עם חברים באי-אלו ארגוני טרור וארגונים קיצוניים אחרים שהציבור בישראל מחשיב כ"אויבי ישראל", ולא עם כוחות מתונים, אופוזיציונרים או משכילים שאינם בקיצונות הלוחמנית. איזו תועלת יש לישראל כולה, על כלל ציבוריה, מפגישותיהם עם חברי חמאס והחזית העממית? הייתי שואל מדוע הם משקיעים משאבים רבים בהתייחסות ל"כיבוש", אבל לא לתוכניות הלימוד במשרד החינוך. מדוע מדברים הרבה על הסגר (מהצד הישראלי) בעזה, מבקרים "טבח" כזה ו"טבח" אחר, אבל לא יוצאים נגד שלטון הטרור הפונדמנטליסטי של חמאס, נגד הטבח שביצע באופוזיציה פלשתינאית, נגד ירי רקטות לעבר יישובים בישראל. מדוע הם מדברים על אי-הצדק שישראל מבצעת, אבל לא נשמעים במילה על זכויות האישה בגדה המערבית ובמדינות ערב. מדוע לעולם אין שומעים אותם משבחים את חופש הביטוי בארץ, אבל כן משבחים שלטון דיקטטורי כזה או אחר באחת ממדינות ערב. לו שלחתי את מכתבי אליהם הייתי שואל אותם מדוע לדעתם שיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי כל-כך נמוך, מדוע הרוב אינו מעוניין בכלל בלקיחת חלק בפוליטיקה בישראל, מדוע לא טורחים רבים יותר להצביע ל"מנהיגיהם" לכאורה. הייתי מזכיר שבקרב האוכלוסיה הכללית יש קורלציה מסוימת בין שיעור ההצבעה הפוחת לבין מידת האמון הפוחתת במערכת הפוליטית וב"מנהיגים", ואפילו, אעז ואומר (באופן לא-מדעי בעליל) – בין הללו לבין מידת התקווה לשינוי. הייתי מציע שישקלו את כל זה, מול פועלם הפוליטי. שישקלו במבחן התוצאה האם הם מועילים לציבור הערבי-ישראלי, או מזיקים לו.

כל זה הייתי כותב לחברי הכנסת הללו לו באמת שלחתי את המכתב. כאמור, השתעשעתי במחשבה, אך ויתרתי; מנסיוני, הקיצוניים שבמערכת הם אלה שלא ישוכנעו בקלות, ואין די לא במכתב אחד ולא בשניים, ולא בדיונים ארוכים ולא בטיעונים המבוססים ובנויים כהלכה כדי לשכנעם. לא ישוכנעו בקלות ובקלות לא יושפעו, ולא כל שכן כשהמסר הוא "נכשלתם, ואתם נכשלים ומזיקים בהווה", וזה אפילו אם יש עוד אפשרות לשינוי.

נרקסיזם פוליטי

אבקש להסב את תשומת לבכם לפרט קטן וזניח, שהתקשורת נראה שאינה מתעסקת בו: שלמה בניזרי מפגין כמה סימנים של הפרעת אישיות נרקסיסטית, וכמוהו גם אדם אחר שעלה לאחרונה לכותרות – אלי רייפמן. שני האנשים האלו רק מתעסקים בכמה הם טובים, מוסריים, מוצלחים, חסרי-דופי וחסרי אשמה. אלי רייפמן נכנס ויוצא מבית המאסר, מזלזל בביהמ"ש (ואחת השופטות הדומיננטיות שבו – ורדה אלשיך), מכפיש את המנהל המיוחד שמונה על-ידי ביהמ"ש ומנצל את זמנו מחוץ לכלא במקום להצלת המצב – להעברת שיעורי 'קבלה' מלאים בעצמם שבעצמם מלאים ברפש על אחרים (וישנם אצלו גם סימנים אחרים לבעיה כזו). שלמה בניזרי, בינתיים, מסרב להודות באשמתו: לא לפני המשפט, לא במהלכו, לא בסופו, לא בערעור ולא אחריו – לרגע לא הפגין חרטה על הדברים שעשה, בגינם נשלח לכלא, רק המשיך והתאונן על משפחתו, על עצמו ועל "עשרות האלפים" להם דאג. בלי בושה, בלי שמץ של אכפתיות לנורמות עליהן מבוססים החוקים שהפר, בלי שמץ של ביקורת עצמית או תחושת אשמה. אפילו עכשיו – שולח בקשת חנינה לנשיא [פרס], מתייחס לאותם דברים בדיוק – הוא, משפחתו ו"עשרות האלפים" שתרם להם או נסמכים עליו – אבל בלי שמץ של הבעת חרטה. אולי זה דווקא קשור לחוסר האמון ותחושת השייכות של המגזר החרדי למערכת המשפט הישראלית, אבל האפיון הנרקיסיסטי בולט פה מדי.

רבותי, זה שיש חארות זה לא חדש. זה שהם נמצאים בפוליטיקה ובעסקים זה לא חדש. מה שמפתיע אותי זה שכולם מתייחסים בכזה שוויון-נפש לעניין, נותנים ניתוחים שונים של מצבו הכלכלי של רייפמן וטיב העבירות בהן הורשע בניזרי, ובלי מילה אחת על אופיים של האנשים האלה, כפי שהם עצמם מציגים אותו בקול תרועה רמה ולא במתכוון. גם לא נשאלת השאלה – ברור שלמערכות האלה ייכנסו גם אנשים עם נרקסיזם והפרעות אישיות מסוימות אחרות; גם ברור שעמדות של כוח גובר מושכות נרקסיסטים ואחרים עם מאפיינים אישיותיים נרקסיסטיים, אבל – איפה הביקורת העיתונאית? איפה האמירה לציבור – "היזהרו! אל תפקידו כספכם או מדינתכם בידי אנשים כאלה!"? ומה המערכת (הפוליטית-מדינית, לצורך העניין) יכולה לעשות, אם בכלל, כדי להמנע מכניסת אנשים כאלה אליה, או מהנזק שהם עשויים לגרום? אנשים כאלה – אנוכיים, מלאים בעצמם ומשוכנעים שהם-הם התקווה לעתיד בהיר יותר, ולכן הם לא כפופים למערכת ויכולים לקחת שוחד או לרמות את ביהמ"ש והציבור- נמצאים שם, וימשיכו להיות שם, ובחלקם יישענו על אהדת הקהל ההדיוט וכישורים פוליטיים-חברתיים טובים, אבל – אף אחד לא מתרעם? אף אחד לא מתלונן? לאף אחד זה לא מפריע? איפה העיתונות הפעם (שאצל ביבי ומופז, לשמחתנו, לפחות כבר התעוררה), איפה המערכת שתסנן מתוכה מזיקים? איך אפשר בכלל לקבל את הציניות הזו של איש ציבור – יהה זה נבחר או עסקן עשיר – שמסוגל לערער כך על המערכת בתוכה הוא פועל, או אליה הוא נכנס, או בעזרתה הוא עשה את כספו? איך זה בכלל אפשרי, ואיפה המרמור של אנשים? איפה קול הצעקה שצריך לקום על כל אחד ואחד מאלה, שמעזים בכזו עזות-מצח? איפה?

ולסיום (דרמטי, חוששני) – דוד בן-גוריון אמר בחוכמה, שבדמוקרטיה אין אדם שאין לו תחליף. יש כאן לפחות כמה מאות (אם לא אלפים) שלא הפנימו את זה עדיין.

לאט לאט אנחנו מאבדים את המדינה ואת הדמוקרטיה

לאט-לאט אנחנו מאבדים את הדמוקרטיה שלנו, ואם נאבד אותה – נאבד את המדינה.
רשויות הממשלה משתמשות בסמכותן שלא כדין, מפלות בין אזרחים; המשטרה עוצרת באלימות גם כשלא נדרש, עוצרת גם כשאין על מה, מונעת קיום הפגנות, מפזרת הפגנות לגיטימיות בכוח בטיעונים כמו "מורל העם בזמן מלחמה" ובסוף עוד משקרת על זה כשבאים להגיש כתב אישום; משטרת ההגירה עוצרת באלימות לא פרופורציונלית אנשים שכבר כך לא יכולים להגן על עצמם כאן, מטרידה שוהים מכל סוג, מטרידה, מגרשת ומונעת כניסה של פעילים פוליטיים לגיטימיים לגמרי, ומתברר שאפילו פועלת נגדם מחוץ לגבולות ישראל; השב"כ ייתכן שמטריד פעילים פוליטיים; מעל כל אלה מערכת בקרה דיספונקציונלית לגמרי – מחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים שכל תפקידה הוא כסת"ח אחד גדול, ובצבא – פרקליטות צבאית אימפוטנטית ו"משטרה צבאית חוקרת" שלא-בכדי יצא לה מוניטין עלוב.

אריק שרון היה הדבר הכי קרוב לדיקטטור שהיה לנו במדינה מזה שנים רבות. מי שיצר לעצמו תדמית של "הסבא של העם" (אם לא האבא שלו), עם הכבשים הקמפייניות שלו שבדיעבד מזכירות את המורה הרוחני וצאן מרעיתו בנצרות, החזיק לא רק בסמכות פוליטית משמעותית וקואליציה גדולה, אלא גם במעמד חברתי ותמיכה עממית משמעותיים מאוד. דהיום איני חושב שלו היה זוכה בקדנציה נוספת היינו מקבלים דווקא דיקטטורה, אבל הכוח שהיה לו ואיפשר לו לפעול על דעת עצמו בשיתוף חוג מכרים קרוב ותוך אישור כמעט מיותר מהכנסת הדאיג אותי אז – ומדאיג אותי ברמה עקרונית גם היום.

לא נרחיב הפעם, אבל כידוע – הנורמות הדמוקרטיות בישראל מעורערות. בהקשר הזה יש שיגידו שמדובר בזליגה של הנורמות הפסולות מהגדה לגבולות הארץ, אבל כך או כך מה שבטוח הוא שזרועות האכיפה של הממשלה (או הזרועות המבצעות של הזרוע המבצעת) שכחו ומסרבות להיזכר למה הן כאן באמת. הן מסרבות לאכוף את החוק ואת מדיניות הממשלה באופן שיאה לתפקידן, והיכן שלא פועלות כראוי – אין ביקורת. אחרות עברו פוליטיזציה – מג"ב, למשל – או פופוליטיזציה -  משטרת ההגירה, למשל ("עוז" זה שם ליחידה שכל מטרתה מעצר אלים של תושבים זרים וגירושם כחסרי זכויות? איזה עוז יש בזה בדיוק?). הן מאבדות לאט כל אפיון של רשות דמוקרטית, והכנסת והממשלה עוד עושים על-מנת לחזק את זה… וזה עוד בלי להתייחס בכלל לסוגיה של אפליה בין ערבים ליהודים ובין פעילים פוליטיים מסוגים שונים. ואלה גם לא רק הרשויות האלה – כל מיני בעלי תפקידים וכל מיני משרדי ממשלה בוחרים באופן שרירותי לגמרי למי מותר לעשות מה, ולמי להיטפל, בלי שום ביסוס בחוק. שרירותיות מוחלטת, רק עקב גחמה של אדם כזה או אחר ששכח מי הוא, מה תפקידו ומה הוא עושה במערכת.

אנחנו מאבדים את הדמוקרטיה שלנו, ואם זה יקרה נאבד גם את המדינה. משהו צריך להיעשות, ומהר.

.

וזה מה שתמצאו בחיפוש קצר (הכל מהשנה האחרונה):
המחלקה לחקירת שוטרים סוגרת תיקים מבלי לשמוע את המתלונן
בלשים בלבוש אזרחי פשטו על בי"ס תיכון וערכו חיפוש בתיקים של עשרות תלמידים
שוטרי היס"מ העידו כי פעילי השמאל תקפו אותם – סרט התביעה סתר את טענתם
מזרח י-ם: התבצרו עם נשק בבי"ס, שוטרים לא באו
60% מהמעשים הפליליים במדינת ישראל לא מדווחים למשטרה
מפגינים בקמפוס נגד המבצע? האוניברסיטה תביא יס"מ ומג"ב

משרד הפנים נגד נישואי ישראלים לפיליפיניות: "לדאוג להוציאן מהארץ"
יחידת עוז חדרה לרמאללה כדי לעצור פעילת שמאל

ישראל מתירה לפלסטינים בדרום הר חברון לגור במערות – ולא באוהלים (במרחק כמה קילומטרים משני מאחזים לא-חוקיים שמחוברים לחשמל ומים)
"מדינת משטרה", מאמר מאת טלי ניר

אם תלכו אחורה ל"עופרת יצוקה" ולהפגנות הסטודנטים מלפני כמה שנים (ובכלל – להרבה הפגנות שמאל), תגלו עוד.

מדינה בלי סדר, פוליטיקאים בלי סדר יום

אולי זה בגלל שאני קצת עייף – לא ישנתי הרבה בלילה האחרון – אבל אני לא מצליח להבין – מה העניין הזה עם ממשלת אחדות עכשיו? מה פתאום צצו לבני וביבי עם הרעיון לכונן ממשלת אחדות? זה כל-כך דחוף? המצב ממש מחייב ממשלת אחדות? מה פתאום מתחילים (וסוגרים) את העניין הזה בטווח של יומיים-שלושה?

ככה פתאום, כרעם ביום בהיר מציע ראש הממשלה לראש האופוזיציה להצטרף לממשלת אחדות. בדיוק נכשלה העסקה עם שליט, משא ומתן עם הפלשתינים או הסורים אין, אין שום רפורמה כלכלית או חברתית מתוכננת, ובעצם אין ממש סיבה לכונן ממשלת אחדות – וגם אין סביב מה (בד"כ מכוננים ממשלת אחדות סביב רעיון כלשהו, או סביב צעד שמחייב קונצנזוס רחב ויציבות ממשלתית). בעצם – וזה ברור לכולם – הדבר הזה נעשה רק בגלל שביבי – במקום להתעסק בעניינים חשובים כמו קידום המדינה בכיוונים חיוביים – מתעסק בפוליטיקה קטנה ודוחה, ומנסה בשבועות האחרונים להביא לפיצול בסיעת "קדימה" – המתחרה הישירה שלו, שבראשה לבני. במקביל מופז – ה"שני" של לבני, ופוליטיקאי קטן ודוחה – קורא את המפה הפוליטית כהלכה (גם אם בצרות-האופק האופיינית לו), מזהה קפאון בהנהגה וקרע בין לבני לבין פעילים במפלגה (2), ואחרי שכבר הכחיש כל קשר ל"חוק מופז" והצהיר שכוונתו להישאר ב"קדימה", מחליט פשוט להדיח את לבני מראשותה ולהיהפך מפוליטיקאי קטן ודוחה לפוליטיקאי קטן, דוחה ובכיר. במלים אחרות – רה"מ מנסה לפצל את הסיעה ומופז מערער על המנהיגות שלה.

איזה זמן טוב להצטרף לממשלה. מצד ביבי השאלה היא כמובן למה הוא מתעסק בכאלה שטויות במקום לנסות להתמודד עם הממשלה האקלקטית והלא-מגובשת שהרכיב לעצמו, ולא פחות חשוב – למה אין לו שמץ של כבוד, כראש המערכת המדינית של ישראל, להמנע מלהתעסק בענייניהן הפנימיים של מפלגות יריבות. מצד לבני השאלה היא למה היא בכלל המשיכה עם התמרון הזבלי הזה שתוצאותיו ידועות מראש, שאולי נותן לה יציבות מסוימת בתוככי המפלגה, אבל מכרסם עוד במה שנשאר מהאמינות שלה כאישה עם דעות מוצקות ומשקל אידיאולוגי.

ועוד דבר מדהים זה שאף אחד בכלל לא מנסה להסתיר את זה (3). לכולם ברור בדיוק מה קורה כאן, ואף אחד בכלל לא מכחיש שזה הכל רק משחק פוליטי מטופש. משחק פוליטי מטופש שמניע תהליך (כושל) בקנה מידה לאומי – הקמת ממשלת אחדות, מגעים בין הקואליציה לאופוזיציה בנוגע למבנה הממשלה. עניינים כבדי משקל שאף אחד בכלל לא חושב לקיים במישור המשמעות, אלא רק במישור הפוליטי קל-הדעת.

לו רציתי שם קליט יותר לפוסט הזה הייתי אומר "מדינה בלי סדר, מדינאים בלי סדר יום", אבל זה לא יהיה נכון; ראשי המערכת הפוליטית בישראל הם לא מדינאים, הם פוליטיקאים – רק פוליטיקאים – ואפילו פוליטיקאים גרועים. ביבי, לבני, אין לכם דברים יותר חשובים לעשות?

פרשת סגן אדם מלול

פרשת הרשעתו של סגן אדם מלול בתקיפה בנסיבות מחמירות (1) מעלה שאלות בנוגע לאופן הטיפול של צה"ל במקרה והאם יש לגבות או לגנות את צה"ל על התנהלותו במקרה זה.
אקדים ואומר שלהבנתי ולדעתי יחסי האנוש של צה"ל בגדה גרועים. אנשים מעוכבים, נעצרים, מוכים ומטולטלים (ממקום למקום), ומוכשלים כמעט בכל אופן בירוקרטי ומשפטי אפשרי, בלי שום סיבה מוצדקת ובחלק גדול מהמקרים ככל-הנראה ללא שום ראיות ממשיות. על-אף מקורות מפוקפקים בחלק מהמקרים, שנים של עדויות המציגות תמונה כזו, יחד עם נתונים באשר למחסומים, אישורי המנהל האזרחי, אישור או בנייה בפועל של תשתיות וכיוצ"ב, וכן עדויות מצולמות כמו בסרט התיעודי "מחסומים", לא משאירות הרבה לדמיון.

בשמאל אוהבים לומר "אנחנו לא מאשימים את החיילים הפשוטים בשטח… אין להם בחירה, אין להם ברירה, והנסיבות גורמות להם לפעול כפי שהם פועלים. התלונה שלנו היא לדרג הפיקודי". אני גם משתמש באמירה הזו מדי פעם, למרות שאני לא באמת מאמין בה. עיקר התלונה שלי היא באמת לדרג הפיקודי, אבל אני גם לא מקבל שאפילו בנסיבות כמו שחלק מהחיילים נתקלים בהן, יש הצדקה לחיילים לעשות חלק מהדברים שהם עושים. נכון שצה"ל לא מחנך אותם כהלכה, ונכון שהרוב לא מכירים את הניסויים הגדולים בסמכות, צייתנות ומוסר (2), אבל ברמה עקרונית אני לא מקבל את זה שגם בנסיבות כאלה לא צריך להיות לאדם מצפן מוסרי-עקרוני שיראה לו מה נכון ומה לא נכון במה שהוא עושה או מתבקש לעשות באותו הרגע. לרוב האנשים אין את העקשנות לשמור על מצפן כזה בכל הנסיבות, אבל דעתי והרגשתי היא שצריכים.

לאחרונה העמיד צה"ל לדין את מלול על מקרים של תקיפת פלשתינים בכל מיני נסיבות. מפקד החטיבה בה שירת העיד שאכן יש לפעמים הצדקה לשימוש באלימות, ולאחר מכן ננזף על דבריו. מאוחר יותר העיד גם אלוף פיקוד המרכז והכחיש כל הרשאה לשימוש באלימות. לכאורה צריך להעריך את העובדה שצה"ל מעמיד לדין חייל (קצין) שתקף פלשתיני ללא הצדקה. צריך לשמוח ככלל כשצה"ל מבקר את עצמו ומקיים את החוק במקרים כאלו. לצערי נראה, על-אף שאיני יודע את הנסיבות שהובילו לחשיפת המקרה הפעם, שאינו עושה זאת אלא כשהדברים דולפים לתקשורת או זוכים להד ציבורי כזה שדוחק בו לעשות כך (למשל, במקרה הזה). על אף שההעמדה הזו לדין צריכה להיות דבר מבורך, וללא ספק פעל מלול באופן לא מתאים ולא מידתי (וגו'), גם לי יש תחושה שבאיזשהו מקום הוא שעיר לעזאזל שבעצם הופקר על-ידי המערכת הצבאית.

כבר שנים מראות עדויות שחיילים אלימים ומשפילים ללא צורך פלשתינים בשטחים שתחת שליטת ישראל. המשטרה הצבאית והפרקליטות הצבאית, כידוע, הם אימפוטנטים, וכן מחלקת חקירות שוטרים במשרד המשפטים. הללו בד"כ משמשים לכיסוי-תחת בדרכים שונות, ולא לביקורת, תיקון וחשיפת האמת, ולכן לעתים רחוקות מוגשים כתבי-אישום על מחדלי צה"ל והמשטרה (וכשכן מוגשים – בהרבה מקרים בנסיבות מתוקשרות היטב, כאמור). כמעט ואין לי ספק שאדם מלול פעל לפי הלך הרוחות שהורישו לו בשטח ולפי הנחיות שכבר קיבל, ולא מתוך איזשהו יצר סאדיסטי או תפיסה ייחודית לו. העיד מפקד חטיבת כפיר שכך בעצם הדברים, ובצמרת צה"ל (כמה צמרת שעוד יש מעל מפקד חטיבה – זה לפעמים מפתיע) התנערו ממנו, נזפו בו, והפרקליט הצבאי הראשי אף אמר שישקול הגשת כתב אישום. הרי ידוע לכל מי שלא מיחצ"ן את צה"ל שכך הדברים בשטח, ובא אפילו מפקד חטיבה – המפקד על אלפי חיילים – ומודה בזה. אלוף פיקוד המרכז לכל היותר נזף בו והעביר הנחיה כלפי מטה שלעולם אין להשתמש באלימות. זה בידוד של העניין, בידוד יחצ"ני כמעט, ולא פתרון אמיתי. הרי ידוע לכל מי שלא מיחצ"ן את צה"ל שכך הדברים בשטח, ואפילו אם הכוונות שלך בצמרת באמת טובות ונקיות הרי עצם זה שמפקד חטיבה מעיד על זה – ואלפי חיילים תחתיו כנראה מצויים באותו הלך רוח, והוא בטח לא המח"ט היחיד שחושב ופועל כך, וכבר מדובר על אלפים רבים של חיילים שמשרתים בגדה המערבית ופועלים לפי פקודות דומות – זה מכריח בירור יותר מעמיק. אף אחד לא יחשוב לפתוח מחדש תיקים, או לחדד ולחזק את הפעילות של מצ"ח, או להגדיר מחדש מטרות לפצ"ר, או לבדוק אם באמת יש כאן משהו מערכתי. לא. יש תחושה שמלול הוא קצת השעיר לעזאזל, וכמה שהוא לא פעל בסדר, וכמה שצריך לטפל בו כראוי, הוא כן היה צריך לזכות לגיבוי מלא מצד מפקדיו – כמו שזכה לו בזמן פעילותו, כך בזמן משפטו – כי הוא באמת, כנראה, פעל לפי הלך הרוח הכללי והפקודות שניתנו לו מגבוה. ההתנערות ממנו לא מצביעה על שום התחדשות מוסרית (סלחו לי על המונח הדתי-משהו) או ביקורתית בצבא כמו שהיא מעידה על הצביעות של המערכת, על חוסר הביקורתיות שלה כלפי עצמה, על הרדידות שלה בביקורת שכן קיימת, ועל עומק הכסת"ח שהיא חפורה בו.

מלול פעל שלא כדין, אבל לפי פקודות שקיבל ובהתאם לרוח השוררת ומטופחת בדרגים שלו ובדרגים גבוהים יותר במערכת בה ומטעמה פעל. הוא אולי ראוי לגינוי מהחוץ, מהסביבה האזרחית ומשאר העולם, אבל בתוך המערכת הוא עשה בדיוק מה שנתפס כראוי ופעל בדיוק לפי הפקודות שניתנו לו ולאלפים רבים אחרים מגבוה. הוא אולי ראוי לגינוי מהחוץ, וההרשעה שלו אולי תרמה משהו חיובי ל"מאזן המוסר" של צה"ל, אבל ההפקרה שלו על-ידי המערכת ששירת נאמנה ובהתאם לתפיסתה והוראותיה היא צבועה, בזויה וראויה לגינוי.

2 ה-Milgram experiment וה-Stanford Prison Experiment הם השניים הידועים והחשובים ביותר. הסרט Obedience, שמתעד את הראשון בזמן אמת ניתן להורדה ברשתות שיתוף הקבצים (מומלץ). לאחרונה גם שודר בערוץ 8 הסרט The Human Behavior Experiments שעסק בין היתר באלה.