השתעשעתי קצרות במחשבה לשלוח מכתב לחברי הכנסת מטעם בל"ד ורע"מ-תע"ל, אלא שהגעתי למסקנה שאין לזה פואנטה.
הרשו לי לציין את הידוע לכולם: חברי הכנסת של המפלגות הערביות הם כמעט חסרי תועלת. ככל שזה נוגע לייצוג הציבור הערבי בישראל, הם מועילים כמו קרפדה דרוסה לבוא הגשם. הם פוליטיקאים זולים, שממוקדים בצדקתם (ואולי בעקיפין ביוקרתם, אך זה איני יודע) יותר מבתפקיד שהם אמורים למלא והמטרה שהם אמורים להגיע אליה. הציבור הלא-ערבי המתון-משהו מרגיש שהם אנטי-ישראלים, הימני – שהם בוגדים, השמאלני – שפשוט אכפת להם הרבה יותר מהפלשתינאים מאשר מהערבים הישראלים. בהחלט נראה שאכפת להם יותר מהפלשתינאים, והם ביום-יום ממוקדים יותר בלהיות "פלשתינאים" בכנסת מאשר "ערבים ישראלים" או "נציגי הציבור הערבי-ישראלי".
לו שלחתי את המכתב הייתי פותח בהסתייגות – איני ערבי, איני מוסלמי, נוצרי או דרוזי, ואיני בקיא בפוליטיקה הערבית בישראל. עם זה הייתי כותב שאני מכיר את הדילמה בין הבלטת הזהות ה'ייחודית' שלך (במקרה שלהם זה ממש כך) לבין הטמעות בחברה הכללית, משום שזו אותה הדילמה הנדונה בקהילה ההומו-לסבית-טרנס-ושות', שאני חלק ממנה. לו שלחתי את המכתב הייתי כותב שבין הגישה של מרטין לותר קינג לבין הגישה של מלקולם אקס, אני תומך בגישה של מרטין לותר קינג. הייתי כותב שהם מפגינים את גישתו של מלקולם אקס, ושזו, כאן, רק גורמת להם ולציבור הערבי כולו נזק. הייתי מציין שאיני בא להטיף להם על דיעותיהם, אלא לתהות על תוצאות מעשיהם. הייתי מזכיר במכתבי את ארי שביט, שכתב "תפקידו של מדינאי אינו לומר אמת. תפקידו הוא להבין את מערכת הכוחות שבתוכה הוא פועל ולגרום לכך שהכוחות הללו יפעלו לטובתו ולא נגדו" (ארי שביט, "לצאת מן הבונקר", הארץ 4.06.09), וטוען במכתבי אליהם שעליהם לבחון עצמם בראש ובראשונה במימד התוצאה. הייתי מזכיר שכשזה נוגע לשיפור חייו של הציבור הערבי, לתיקון האפליה, שיפור מצבו הכלכלי והחברתי של הציבור הערבי ובכלל – תיקון החברה בישראל – הם כישלון מוחלט. הייתי כותב שאני מבין את הצורך שלהם, אף כציבור, להיות חלק מהחברה הערבית הכללית, להיפגש ולקשור קשרים עם ערבים (ואחרים) משאר מדינות ערב, שזה מובן ומקובל. הייתי שואל למה הם עושים זאת דווקא עם סוריה, לבנון ולוב – הקיצוניות במדינות, בלעדי איראן. איזו תועלת יש לציבור הערבי בישראל מפגישתם עם מועמר קדאפי? והיכן מדינות המפרץ? היכן המדינות הידידותיות לנו? הייתי שואל מדוע בפגישותיהם בחו"ל הם טורחים להיפגש שוב ושוב עם חברים באי-אלו ארגוני טרור וארגונים קיצוניים אחרים שהציבור בישראל מחשיב כ"אויבי ישראל", ולא עם כוחות מתונים, אופוזיציונרים או משכילים שאינם בקיצונות הלוחמנית. איזו תועלת יש לישראל כולה, על כלל ציבוריה, מפגישותיהם עם חברי חמאס והחזית העממית? הייתי שואל מדוע הם משקיעים משאבים רבים בהתייחסות ל"כיבוש", אבל לא לתוכניות הלימוד במשרד החינוך. מדוע מדברים הרבה על הסגר (מהצד הישראלי) בעזה, מבקרים "טבח" כזה ו"טבח" אחר, אבל לא יוצאים נגד שלטון הטרור הפונדמנטליסטי של חמאס, נגד הטבח שביצע באופוזיציה פלשתינאית, נגד ירי רקטות לעבר יישובים בישראל. מדוע הם מדברים על אי-הצדק שישראל מבצעת, אבל לא נשמעים במילה על זכויות האישה בגדה המערבית ובמדינות ערב. מדוע לעולם אין שומעים אותם משבחים את חופש הביטוי בארץ, אבל כן משבחים שלטון דיקטטורי כזה או אחר באחת ממדינות ערב. לו שלחתי את מכתבי אליהם הייתי שואל אותם מדוע לדעתם שיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי כל-כך נמוך, מדוע הרוב אינו מעוניין בכלל בלקיחת חלק בפוליטיקה בישראל, מדוע לא טורחים רבים יותר להצביע ל"מנהיגיהם" לכאורה. הייתי מזכיר שבקרב האוכלוסיה הכללית יש קורלציה מסוימת בין שיעור ההצבעה הפוחת לבין מידת האמון הפוחתת במערכת הפוליטית וב"מנהיגים", ואפילו, אעז ואומר (באופן לא-מדעי בעליל) – בין הללו לבין מידת התקווה לשינוי. הייתי מציע שישקלו את כל זה, מול פועלם הפוליטי. שישקלו במבחן התוצאה האם הם מועילים לציבור הערבי-ישראלי, או מזיקים לו.
כל זה הייתי כותב לחברי הכנסת הללו לו באמת שלחתי את המכתב. כאמור, השתעשעתי במחשבה, אך ויתרתי; מנסיוני, הקיצוניים שבמערכת הם אלה שלא ישוכנעו בקלות, ואין די לא במכתב אחד ולא בשניים, ולא בדיונים ארוכים ולא בטיעונים המבוססים ובנויים כהלכה כדי לשכנעם. לא ישוכנעו בקלות ובקלות לא יושפעו, ולא כל שכן כשהמסר הוא "נכשלתם, ואתם נכשלים ומזיקים בהווה", וזה אפילו אם יש עוד אפשרות לשינוי.
