"אחרי אין ספור עיכובים ומחלוקות, אישרה היום (ג') הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים את הקמת מוזיאון הסובלנות בסמוך לגן העצמאות שבמרכז ירושלים. היוזמה להקים את המוזיאון, מטעם "מרכז ויזנטל", הביאה בעבר לביקורת רבה הן בשל גודלו המתוכנן והן בשל הכוונה למקם אותו על שטח של בית קברות מוסלמי… באוקטובר 2008 קבע בית המשפט כי אין מניעה להמשיך בבנייה, ומיד לאחר מכן החל פינוי הקברים והשרידים המוסלמיים מן המקום."
"יאיר גבאי שהוביל את ההחלטה לאשר את הקמת המוזיאון בוועדה המחוזית, אמר ל-ynet כי הוא "שמח על הזכות" שנפלה בחלקו. "עלינו לדאוג שהמוזיאון הזה יתמודד עם חוסר הסובלנות ומסע ההשמצות והשקרים שמפיצים שונאי ישראל, ובראשם השייח ראאד סלאח", אמר.
גבאי, המשמש גם כיו"ר הוועדה להנצחת זכרם של נרצחי פעולות טרור בעיריית ירושלים, אמר כי פנה למרכז שמעון ויזנטל בבקשה להקדיש חלק מהמוזיאון להנצחת קורבנות הטרור. "פניתי על מנת שינציחו את פעולות הטרור הנפשעות שהתחוללו בירושלים על ידי מי שמונעים מחוסר סובלנות ומשנאת ישראל. אין לי ספק שכל מי שיבקר במוזיאון הזה יגלה סובלנות רבה יותר לצרכים הביטחוניים והלאומיים של תושבי ישראל", הסביר."
מצד אחד ראאד סלאח ומצד שני יאיר גבאי.
זה כמובן לא מקרה אחד – זו השיטה. היש מניעה לבנות "מוזיאון סובלנות" תוך שיח עם כל הצדדים הרלוונטיים? יש סיבה לעשות את זה בצורה חד-צדדית, אגרסיבית ודרך בתי משפט? מוזיאון סובלנות… בהצלחה.
עריכה: יש לציין שאיני מאשים באופן חד-צדדי את היזמים או את העירייה בהתגלגלות העניינים. עיון בפסק-הדין מ-2008 הראה שהללו, מרכז שמעון ויזנטל וחברה שהקים לצורך העניין, עשו מאמצים גדולים להגיע לפשרה עם ה"ווקף" – הסמכות הדתית המוסלמית האחראית לבית הקברות הזה, ולשטחים דומים אחרים – ונראה שדווקא ה"ווקף" סירב להתפשר או להתגמש בכל צורה שהיא. בינתיים, כמובן, זרמו עוד מים בירדן (1) (2), ושתי השאלות הגדולות שנשארו עוד מההתחלה (ויש לומר – לא שתי השאלות הגדולות היחידות בעניין) הן אלה: א) מי לכל הרוחות צריך "מוזיאון סובלנות" בירושלים? מה הטעם בזה, ומה לכל הרוחות יראו שם, וכיצד כשהסכסוך הערבי-ישראלי בעיצומו? ב) ואם כבר מוזיאון כזה – חסרים בירושלים מקומות למוזיאון גרנדיוזי חוץ מבית הקברות "ממילא"? הללו מחזירים אותנו לאותו המקום של הכוחנות, החד-צדדיות, ה"דיבורים לפני מעשים" (או במקרה הזה – יחסי-ציבור טובים לפני מעשים מועילים) שמאפיינים את החברה הישראלית (אך לא בהכרח רק אותה) בסוגיה הזו ובסוגיות רבות אחרות שמתייחסות למיעוטים, ומצד שני את הכוחנות והגישה הבלתי-מתפשרת של מוסדות פוליטיים מוסלמיים בארצנו.
0 תגובות ל “And now to something… completely absurd”